דף הבית >> מאמרים מדיני בטחוני פוליטי >> "המטבחון של גולדה" ערב מלחמת יוה"כ: הדינמיקה הפסיכולוגית שהובילה לאסון

"המטבחון של גולדה" ערב מלחמת יוה"כ: הדינמיקה הפסיכולוגית שהובילה לאסון

17.08.2012
במסגרת מחקר מקיף שנערך במטרה לעמוד על הדינמיקות הפסיכולוגיות שהתקיימו בהנהגת מדינת ישראל ערב מלחמת יוה"כ עלה, כי הדינאמיקה הקבוצתית של קבוצת "המטבחון" התאפיינה בתהליכים פסיכולוגיים הרסניים, אשר מנעו ממנה מלתפקד באופן מיטבי, ומלקבל את ההחלטות שנדרשו למניעת האסון שנגרם כתוצאה מהיערכותו הלקויה של צה"ל בפתיחת המלחמה 
צילומים (מימין לשמאל): גולדה מאיר, משה דיין, יגאל אלון, ישראל גלילי. קרדיטים: לשכת העיתונות הממשלתית - פריץ כהן (גולדה מאיר, משה דיין); משה מילנר (ישראל גלילי).
 

הדגמת השפעת הדינמיקה הקבוצתית של קבוצת "המטבחון" על תהליכי קבלת החלטותיה בתקופה שקדמה למלחמה


בתחילת התקופה הנדונה, בקיץ 1973, כאשר טרם החלו להיערם התרעות מודיעיניות אודות מלחמה הולכת וקרבה, רמת הלחץ בקרב קבוצת המטבחון לא היתה גבוהה, ולפיכך, הפיצול הפסיכולוגי ששרר בקבוצת המטבחון אפשר חשיבה עצמאית של גולדה מאיר גם בניגוד לדעתו של שר הביטחון משה דיין: ראש הממשלה חשבה והבהירה לסובביה, כי בהחלט יתכן שסאדאת יפתח במלחמה, למרות שהחלטה זו מהווה משגה עבורו, וזאת, בניגוד לדיין, אשר החל להתחזק בדעתו ככל שנקפו חודשי הקיץ, כי מלחמה אינה צפויה בעתיד הקרוב – דעה אשר ביטא בפורומים שונים בנימה שחצנית, אשר הסגירה ביטחון עצמי מופרז ושאננות (בצד דעה זו המשיך דיין בתקופה זו גם לבטא דעה שונה – כי בכל זאת תיתכן פריצת מלחמה בעתיד הנראה לעין). יתר חברי קבוצת המטבחון היו בדעה כי יש לעקוב בזהירות אחר האירועים. מכל מקום, בתקופה זו לא נדרשה קבוצת המטבחון לקבל החלטות קריטיות.

בתקופת הניתוח הבאה, מתחילת חודש ספטמבר ועד 25 בספטמבר, עלתה רמת המתיחות המדינית-צבאית באזור: נתקבלו במודיעין הישראלי ידיעות על החזרת המערך הסורי ברמת הגולן למערך חירום, וכן ידיעות על תגבור מסיבי של הכוחות הקדמיים הסוריים; התקיימו שיחות רב-צדדיות ודו-צדדיות בין ראשי מדינות סוריה, מצרים וירדן; התחולל קרב אווירי בין סוריה וישראל בו הופלו 13 מטוסים סוריים ומטוס ישראלי אחד, שאירע במהלך טיסות צילום של מטוסי חיל האוויר הישראלי; מצרים העלתה את רמת הכוננות בכל זרועות צבאה וקידמה דיביזיה מקהיר לעבר הגבול הישראל. הערכת אמ"ן היתה, כי ההסבר למצב הינו כוננות הגנתית בסוריה ותרגיל במצרים.

בתקופה הנדונה לא ביצעה קבוצת המטבחון פעולות משמעותיות – כקבוצה וכיחידים – ככל הנראה, בשל מצב התלות הפסיכולוגי ששרר בקבוצה, ואשר במסגרתו, חוו חברי הקבוצה עצמם כתלויים בשר הביטחון, משה דיין. דיין נתפס באורח לא-מודע על ידי חברי הקבוצה ככל יכול בתחום הביטחוני, ולפיכך, קבוצת המטבחון – כקבוצה וכיחידים – לא סטתהה מהערכותיו ומהמלצותיו באשר למצב הביטחוני, ואף חבר קבוצה לא נקט בצעדים שחרגו מקו הפעולה הפסיבי שדיין צדד בו,, ולא השמיע קול מזהיר ומתריע או לנקוט בצעד מעשי כלשהו.

במיוחד נכונים הדברים באשר לראש הממשלה: אף שגולדה מאיר חשה והביעה דאגה נוכח המצב, היא לא פעלה באורח שתאם את עוצמת דאגתה, ולא ביצעה דבר בכדי לגבש דרכי פעולה מתאימים לנוכח המצב, כגון כינוס מיידי של הגורמים הרלוונטיים לדיונים ממצים בכדי לגבש הערכת מצב והחלטה הולמים. תחת זאת, היא הסתמכה על דברי ההרגעה של דיין (שכלל לא הרגיעו אותה), והמתינה - על פי הצעתו של דיין - לפגישתה הצפויה עם חוסיין.
 

צומת ההחלטה השלישית התרחשה ב- 25 בספטמבר ועד למחרת בצהריים – פגישת גולדה מאיר עם המלך חוסיין. במהלך הפגישה לא נקטה גולדה מאיר יוזמה משלה, ולא שאלה את המלך חוסיין מתי – על פי המידע שבידיו – תפרוץ המלחמה, מהן מטרותיה, האם יש דרך למנוע או לדחות את המלחמה, ועוד[3]

לקראת סיום הפגישה, לאור אזהרותיו של המלך, יצאה גולדה מהחדר וצלצלה לדיין. למרות אזהרותיו הברורות של המלך, הסתפקה גולדה בהרגעתו של דיין, לפיה, גם הוא וגם צה"ל מודעים למצב ובכוונתם לתגבר למחרת את חזית הצפון. גולדה לא שאלה – לא במהלך השיחה ולא לאחריה – מה היקף הכוחות שיתווספו לחזית, מהם היקפי הכוחות הערוכים בגבולות, והאם התגבור יספיק להדוף מתקפות אפשריות של כוחות אויב אלו.
                                                                  
אופן פעולתה של מאיר מעיד על מצב התלות הפסיכולוגית שחשה כלפי משה דיין: היא יצאה מהפגישה כדי "לשאול את דיין",, ולאחר שקיבלה את תשובתו נחה דעתה; כל שמאיר היתה מסוגלת לו במצבה הפסיכולוגי שהיתה אז מצויה בו, היה "לשאול"" בר-סמכא, במקרה זה דיין, ולפעול ולהרגיש כפי תשובתו, ולהסתפק בה.
 
צומת החלטה רביעית: מיום 26/9/1973 ועד 3/10/1973 - תפקוד קבוצת המטבחון בעת היעדרותה של ראש-הממשלה מהארץ

ביום ראשון 30/9/1973, יצאה ראש-הממשלה לביקור קצר בארופה, בכדי לשאת נאום במושבה של מועצת אירופה[4]. במסגרת תקופה זו נותחו שתי סוגיות: הסוגיה הראשונה הינה עצם ההחלטה על נסיעתה של ראש-הממשלה לחו"ל בתקופה רגישה זו, והסוגיה השניה הינה תפקוד הקבוצה בהיעדרה של ראש הממשלה.

לגבי הסוגיה הראשונה, החלטתה של גולדה מאיר לנסוע לחו"ל בתקופה זו נבעה ישירות ממצבה הרגשי התלותי, שאפשר את השפעתם של שאר חברי קבוצת המטבחון עליה. דיין, אלון וגלילי, ככל הידוע, לא ניסו להניא את גולדה מלנסוע לחו"ל בשל הצורך בנוכחותה של קברניטה של המדינה לאור המצב הביטחוני.

לגבי הסוגיה השנייה, היעדרה של מנהיגתה הרשמית של הקבוצה לא השפיע הדינמיקה הקבוצתית של קבוצת המטבחון ולא שינה את איכות תהליך קבלת החלטותיה: יגאל אלון, שמונה ממלא מקומה הרשמי של גולדה מאיר בהיעדרה, היווה מחליפה על הנייר בלבד; משה דיין נשאר מנהיגה הפסיכולוגי של הקבוצה בנושאים הביטחוניים, והוא העביר לגולדה את הערכותיו והמלצותיו דרך ישראל גלילי, ששימש צינור הקשר בין חברי הקבוצה לבין ראש הממשלה.
 
צומת החלטה חמישית: יום ד' 3/10/1973 –  ישיבת הממשלה עם חזרתה של גולדה מאיר לארץ

במהלך ישיבה זו התקיימה סתירה לכאורה בין חוסר השקט של גולדה מאיר כפי שהפגינה בדיון ובכלל, לבין פעלויותיה והחלטותיה במהלך הישיבה, שחיבלו בקבלת תמונת מצב והחלטות ואבחון מיטביים: מחד, במהלך הדיון, הרבתה ראש הממשלה לחקור, לשאול ולבקש פרטים משר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר. ניכר היה בה שאינה שקטה, ושאינה מקבלת את דברי ההרגעה שנאמרו לה כהוויתם. יתר על כן, במהלך הדיון הפגינה יצירתיות ויוזמה מחשבתית ("האם לא יכול להיות להפך, שהמצרים יעסיקו אותנו קצת, כאשר הסורים ירצו לעשות משהו בגולן?").

מאידך-גיסא, גולדה הסכימה לאי שיתופו בדיון של ראש המוסד, צבי זמיר, שהביע במפורש את הערכתו, שההסבר למתרחש בגבולות נעוץ במלחמה העומדת לפרוץ, אלא שלחה אותו להיפגש עם שר הביטחון להציג את הערכתו. בנוסף, היא לא מצאה לנכון להיות נוכחת בדיון שנערך בין דיין לבין זמיר, בכדי לקיים דיון יסודי, ולעמת את מייצגיהן של שתי הדעות הסותרות במטרה לעמוד על הגורמים למחלוקת ולגבש דעה עצמאית באשר למצב ולפעולות הנדרשות בגינו. וכמובן, היא לא הסיקה את המסקנה המתבקשת, כי קיימת סכנת מוחשית למלחמה נוכח כלל הסימנים המעידים, ובראש ובראשונה ההיערכויות הצבאיות של סוריה ומצרים שאפשרו פתיחת מתקפה (כפי שמסר בדיון תא"ל אריה שלו, רמ"ח מחקר באמ"ן), ולא פעלה לקבלת החלטה, שצה"ל יחל בהיערכות מתאימה.

גם כאן, נראה, כי בשל מצבה התלותי הפסיכולוגי של קבוצת המטבחון בכלל וגולדה מאיר בפרט, ראש הממשלה חששה מליצור מצב בו יעורער מעמדו של משה דיין כמנהיג הקבוצה, ולפיכך לא חלקה על דעתו באופן מפורש (אלא רק שאלה שאלות) ולא קיבלה החלטות שהיו עלולות להיות למורת רוחו.
 
צומת החלטה שישית: יום ו' 5/10/1973, ערב יום הכיפורים

לאור קבלת סימנים מעידים נוספים והחמרת המצב בגבולות, התקיימו בשעות הבוקר המאוחרות ושעות הצהריים באותו יום שני דיונים, שהמשתתפים המרכזיים בהם היו חברי קבוצת המטבחון. הדיון הראשון התקיים בלשכת ראש הממשלה ובו השתתפו: ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ועוזריהם. הדיון השני היה דיון חרום של שרים בו השתתפו: ראש הממשלה; השרים גלילי, בר-לב, דיין, הלל, חזני, פרס; צבי צור, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ומזכירה הצבאי של ראש-הממשלה.

בדומה לצומת ההחלטה הקודמת, חרף הדיונים הממושכים שקיימה קבוצה זו במהלך שני דיונים אלו, לא ביצעה במהלכם קבוצת המטבחון את התפנית המחשבתית שהתבקשה. תחת זאת, חברי הקבוצה חזרו והביעו את הדעות והחששות שגיבשו לעצמם זה מכבר, ונותרה בעינה הערכתם, כי הסבירות לפרוץ מלחמה נמוכה, שכן, מצרים וסוריה נרתעות ממלחמה עם ישראל.

חברי הקבוצה החשובים ביותר בדיונים אלו היו אלי זעירא, ראש אמ"ן, ומשה דיין, שר הביטחון. משה דיין עצמו היה מצוי במצב של תלות רגשית באלי זעירא. לאמור, סביר להניח, כי שינוי בהערכתו השגויה של זעירא היה מביא, ככל הנראה, גם לתמורה בדעתם של שאר חברי הקבוצה. אולם, כידוע, לא כך אירע. חברי הקבוצה היו מצויים עמוקות במצב של תלות רגשית, וכל שהיו מסוגלים להחליט עליו היה להסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון לגייס מילואים, אך לא היו מסוגלים להחליט בעצמם על גיוס מילואים מיידי.
לאחר המלחמה אמרה גולדה: "חוץ ממני, כולם (בישיבה) היו גברים. רגילים לחשוב שהקומפלימנט הכי גדול במדינה הוא 'זה גבר'. האומנם?... איש לא חשב ההיפך בהתייעצויות אלה. שלפחות אחד יקום ויאמר משהו שונה שתהיה לו דיעה אחרת מחבריו. לא, זה לא היה. איש לא קם ואמר, 'אולי נגייס'. הדבר מייסר אותי".

דבריה אלו של גולדה מאיר מבטאים באופן הברור ביותר את מצבה הרגשי התלותי באותה העת: ראש הממשלה דאז הטילה יהבה על "הגברים" ו"הגנרלים", ולא היתה מסוגלת לפעול בניגוד להם או להנהיג אותם במהלך הדיונים שנסובו על נושאים הביטחוניים.
 
צומת החלטה שביעית: יום שבת (יום כיפור), 6 באוקטובר, בוקר-צהריים

בשעת בוקר מוקדמת, הגיעה הידיעה מראש המוסד על פריצתה הודאית של המלחמה באותו היום, אשר נתנה מאת אשרף מרואן, סוכן המוסד וחתנו של נאצר, נשיא מצרים בעבר. השתחררותה של מאיר ושל חברי קבוצת "המטבחון" האחרים ממצב התלות הרגשית היתה הדרגתית, והסתיימה, לכל המוקדם, בעטיין של הידיעות על פריצתה של המלחמה.

גולדה מאיר נמנעה מיוזמה על גיוס מילואים בשעה 04:00, עת שקיבלה את ההודעה על פרוץ מלחמה באותו היום, שאותה ראתה כסופית, והגיעה ללשכתה בקרייה רק כעבור שלוש שעות! גם לאחר שהגיעה ללשכתה, היא שידרה אווירה של עצב ודאגה, קוצר רוח ועצבנות, אך לא תזזית של פעילות. לפיכך, אבדו שעות יקרות שבמהלכן היה יכול צה"ל להיערך טוב יותר מול צבאות סוריה ומצרים. נראה, כי מאיר לא היתה יכולה לקדם החלטות חשובות אלו לבדה, בשל מצבה הרגשי התלותי; היא הזדקקה לסיועם של "הגנרלים", ובראשם למשה דיין.

אולם, מרגע שתפקדה במסגרת קבוצתית, החלה להשתחרר בהדרגה – אם כי לא במידה מלאה – ממצבה הרגשי התלותי. בתחילת הדיון המצומצם שקיימה עם שר הביטחון והרמטכ"ל, היא הסכימה במהירות יחסית לגיוס של סדר הכוחות שהסכימו עליהם שר הביטחון והרמטכ"ל (שחלקו בנושאי היקף הגיוס הנדרש והנחתת מכה המקדימה) כדרושים להגנה.

אולם, לאחר מכן, לא פעלה מאיר להמשך הדיון בנושאים הקריטיים – גיוס מילואים ומכה מקדימה – אלא אפשרה לדיון לנסוב על אודות נושאים שוליים יחסית, וכך אבד זמן יקר נוסף. בריחה זו של נושא הדיון לנושאים שוליים יחסית מצביעה על הימנעות רגשית מלדון על הנושא שהיו קשים עבור הנוכחים – סיכויי פריצת מלחמה וההחלטות הנדרשות בעטייה. רק בשעה 09:25 הכריעה מאיר בעד גיוס מילואים בהיקף נרחב יותר.

משה דיין, שעדיין לא היה משוכנע שפריצת המלחמה באותו היום ודאית, לא היה מסוגל להשתחרר מתלותו בראש אמ"ן, אלי זעירא. גם יתר חברי הקבוצה השתחררו באופן איטי והדרגתי ממצבם הרגשי התלותי, ותפקודו באופן קונפורמי עם עמיתיהם לדיונים באותו היום.
 
*   *   *
 

[1]  זעירא אלי, מלחמת יום - הכיפורים  -  מיתוס מול מציאות, עמ' 103.
[2]  הכינוי המקורי למצב זה הוא "קבוצת אי-עבודה", וכינוי המצב המנוגד לו הוא "קבוצת עבודה".
[3]  זעירא אלי, מלחמת יום – הכיפורים  -  מיתוס מול מציאות, עמ' 96.
[4] ברטוב חנוך, דדו – 48 שנה ועוד 20 יום, עמ' 293. 

תאורית ביון לקבוצות והנחת הבסיס "תלות"


עמוד התווך ששימש לבדיקת המצב הפסיכולוגי של קבוצת המטבחון היה תאורית ביון לפסיכותרפיה קבוצתית (Bion, 1961). על פי התיאוריה, קבוצות מצויות לעיתים במצב פסיכולוגי הקרוי "מצב אי-עבודה"[2] אשר במהלכו מתרחשת בחברי הקבוצה רגרסיה, שחברי הקבוצה אינם מודעים לה (מישור לא-מודע). במצב אי-עבודה, הקבוצה עלולה לתפקד באופן בלתי-רציונלי, וכושרה להתמודד נאותה עם המציאות ודרישותיה להשגת המטרות המוצהרות של הקבוצה לוקה משמעותית, כיוון שיכולתה לתפוס ולעבד מידע אמיתי ותקף אודות המציאות פוחתת, ותפיסת הזמן של חבריה מופרעת.

מצב אי-עבודה עשוי להתבטא באחד משלושה סוגי מצבים נפשיים המכונים "הנחות בסיס", שהן שלושה סוגים של מצבים פסיכולוגיים לא-מודעים, הכוללים מבנה וארגון קבוצתיים-אישיים מובחנים. שלוש הנחות הבסיס הן: "תלות", "מתקפה ובריחה" ו"זוגיות". על פי המחקר, הנחת הבסיס העיקרית שבה היתה שרויה קבוצת המטבחון בתקופה הנדונה היתה "תלות".

בעת פעילותה של הנחת בסיס "תלות", חברי הקבוצה תופסים אדם אחד מתוכה כמנהיג הקבוצה (לא בהכרח מנהיגה הפורמלי של הקבוצה), והוא מהווה, לתפיסתם, "אב עליון כול-יכול וכול-יודע", האחראי על קיומם ושלומם. חברי הקבוצה המצויה בהנחת הבסיס התלותית מכוונים את מאמצי התקשורת החשובה שלהם בעיקר כלפי חבר הקבוצה הנתפס כמנהיגם, שכן לתפיסתם, הם עצמם חסרי ישע ותלויים לחלוטין בטיפולו והשגחתו, והם מצפים ממנו למצוא עבורם פתרון קסם לאיום שחברי הקבוצה חווים, הנגרם מתחושותיהם הפנימיות המציקות. במקרה הנדון, תחושותיהם המציקות של חברי קבוצת המטבחון נגרמו מהסתירה ("הדיסוננס הקוגיניטיבי") שחשו בין המצב הביטחוני המתערער לבין הערכת המצב המקלה שהתעקשו עליה למרות הסימנים הסותרים בשטח, וחששם, הלא-מודע, כי הם אינם נוקטים בצעדים הנדרשים, ואינם ממלאים חובתם כאחראים על ביטחון המדינה.
במסגרת מחקר מקיף, נחקרו הדינאמיקות הפסיכולוגיות שהתקיימו בהנהגה המדינית והצבאית של ישראל ערב מלחמת יוה"כ מתוך גישה פסיכולוגית וכלים מתחום ההתנהגות הארגונית. במסגרת המחקר, התקיימו עשרות ראיונות עם נושאי תפקידים בתקופה האמורה ועיתונאים שסיקרו אותם באותה העת, בכדי לעמוד על הסיבות לתפקודה הלקוי של הנהגת המדינה באחת התקופות המכריעות שבפניהן נצבה מדינת ישראל.

"המטבחון של גולדה" הוא מטאפורה עיתונאית לפורום החשוב ביותר באותה עת של בכירי המדינה לליבון בעיות וקבלת ההחלטות בנושאי חוץ וביטחון, אשר נערכו באופן דיסקרטי יותר מזה של הפורומים המיניסטריאליים הרגילים. דיוני הפורום, אשר נערכו בסלון ביתה של גולדה מאיר, התאפיינו בא-פורמאליות, באינטימיות ובדיסקרטיות, וניתן היה להתבטא בהם באופן חופשי.
ארבעת חבריו הקבועים של הפורום היו גולדה מאיר, ראש הממשלה; משה דיין, שר הביטחון; ישראל גלילי, שר בלי תיק; ויגאל אלון, סגן ראש הממשלה ושר החינוך. מעת לעת הוזמנו לפורום נושאי תפקידים רלוונטיים לנושא הדיון, כגון הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש המוסד, ועוד.

במחקר עלה, כי שני התהליכים הפסיכולוגיים הקריטיים שעצבו את תפקוד קבוצת המטבחון היו פיצול ותלות, אשר פעלו מתחת לפני השטח, ומנעו מהקבוצה מלהעביר את מלוא המידע בזמן אמת, מלגבש הערכת מצב ריאלית, ומלקבל את ההחלטות הנדרשות בגינה:

פיצול: פיצול הוא מצב קבוצתי בו הקבוצה נחלקת חברתית לשני מחנות או יותר, שביניהם שוררות תחושות לא חיוביות, ואף יריבות. בקרב קבוצת המטבחון שרר מתח בין משה דיין לבין יתר חברי הקבוצה – גולדה מאיר, יגאל אלון וישראל גלילי. אף שמעל פני השטח יחסי העבודה בין דיין לבין יתר חברי המטבחון היו תקינים, והדיונים ביניהם התקיימו לכאורה באופן תקין ופתוח, מתחת לפני השטח שרר מתח בין משה דיין לבין כל אחד מיתר חברי הקבוצה.

מערכת היחסים החשובה ביותר בפורום המטבחון, אשר קבעה במידה רבה את האקלים הפסיכולוגי ששרר בו, היתה מערכת היחסים שבין גולדה מאיר למשה דיין. מערכת יחסים זו היתה מורכבת וטעונה, וידעה מורדות ועליות. מעל פני השטח, ראש הממשלה ושר הביטחון קיימו יחסי עבודה תקינים ואף למעלה מכך: הם שתפו פעולה, ניהלו תקשורת שוטפת, שררה ביניהם הערכה הדדית, וגולדה אף הסתמכה בתחום הביטחוני על דיין (כפי שהסתמכה על שר האוצר פנחס ספיר בנושאים הכלכליים). עם זאת, ברובד עמוק יותר, תמונת יחסיהם היתה מורכבת בהרבה: מתחת לפני השטח רחשו ביניהם תחושות חשש, חשדנות וחוסר אמון, שנתרמו מהיסטורית מאבקי כוחות פוליטיים ביניהם: קודם להתמנותה לתפקיד ראש הממשלה, כינתה מאיר את דיין "חצי-פאשיסט", והתנגדה למינויו לתפקיד שר הביטחון; דיין, מצדו, הסתייג פומבית ממינויה כראש ממשלה, וחתר תחת מעמדה כראש הממשלה. גם הפרש הגילאים המשמעותי ביניהם (17 שנים) והרקע הביוגראפי השונה לא סייעו ליחסיהם.

כל אלו הותירו את רישומם בתודעתם של השניים במהלך עבודתם המשותפת כקברניטי הביטחון של מדינת ישראל. ואכן, מלבד שיתוף הפעולה תקין, כללו יחסיהם חשדנות, זהירות ובדיקת גבולות הדדית. כך, גולדה הטילה מרותה על דיין בנושאים שמצאה לנכון, והוא, מצדו, נאלץ לבטל דעתו מפני דעתה; מנגד, דיין תמרן לעיתים את מאיר, כחלופה לחוסר יכולתו להתמודד עמה חזיתית: "זכורה לרבים אמרתו של יצחק רבין, בהיותו שגריר בוושינגטון: "דיין מושיב את גולדה על עץ גבוה. הוא מזמן כבר ירד מן העץ הזה, אבל היא עדיין יושבת עליו" "[1].

מערכת היחסים השנייה בחשיבותה בקבוצה הייתה זו שהתקיימה בין משה דיין ויגאל אלון. על פני השטח שררו ביניהם יחסי עבודה תקינים, אולם, גם ביניהם שרר מתח מתחת לפני השטח: שניהם, גנרלים לשעבר, התחרו ביניהם על תפקיד הסמכות הביטחונית (אלון, מפקד הפלמ"ח לשעבר, רצה בתפקיד שר הביטחון, אשר דיין זכה בו), וגולדה ראתה גם באלון סמכות לנושאים ביטחונים ומדיניים, מלבד היותו בן-ברית פוליטי שלה.

ישראל גלילי, לא היה שרוי בעימות ישיר עם דיין, אך מקרבתו הרבה אל גולדה נגזרה ריחוק חברתי מדיין.

אם כן, קבוצת המטבחון התפצלה על ידי קו שבר חברתי: גולדה מאיר היתה מקורבת מאוד לישראל גלילי ובמידה פחותה ליגאל אלון; ושלושתם ביחד ניהלו יחסי "כבדהו וחשדהו" עם משה דיין.

אולם, הנזק המשמעותי לאקלים הרגשי ולתפקד של קבוצת המטבחון לא נגרם בשל הפיצול החברתי לבדו. תחת זאת, על תהליך הפיצול החברתי בקבוצה התווסף תהליך נוסף – תהליך של תלות פסיכולוגית – אישית וקבוצתית (ראה הרחבה: "תיאורית ביון לקבוצות והנחת הבסיס "תלות"") – אשר יחדיו, היה בשני התהליכים את הפוטנציאל לפגוע משמעותית בתפקודה של הקבוצה.

תהליכי התלות בקבוצת המטבחון אפיינו את הקבוצה בראש ובראשונה בשל נטייתה של גולדה מאיר להשתלב באקלים הפסיכולוגי תלותי. שכן, לסגנון מנהיגותה של מאיר היו שני פנים הפוכות: מצד אחד, היא ניהלה את ממשלתה ביד רמה, נהנתה מסמכות כמעט ללא עוררין, והתבטאה באופן חד ובטוח. מנגד, במחקר עלה, כי למאיר היתה נטיה להימצא במצב של תלות פסיכולוגית, ובמיוחד במהלך דיונים בנושאי ביטחון. נטייה זו ביטאה צד חלש וחסר ביטחון באופייה, אשר לרוב הוסווה על ידי התנהלותה הקשוחה והמחוספסת לעיתים (ראה הרחבה: "גולדה מאיר ונטייתה הפסיכולוגית התלותית").

וכך, בזמנים שלא אופיינו בלחץ ביטחוני, תפקדה קבוצת המטבחון באופן סביר, כשמאזן האימה בין משה דיין לבין יתר חברי הקבוצה איפשר תפקוד תקין למרות הפיצול החברתי בקבוצה, כיוון שהוא התבטא בזהירות וכבוד הדדיים בתקשורת הקבוצתית. אולם, כאשר שרר מתח ביטחוני (כפי שהיה בחודשים אפריל-מאי 1973 וספטמבר-תחילת אוקטובר 1973) השתנתה דרמטית התמונה הפסיכולוגית – וכתוצאה, התפקודית – של הקבוצה, בשל התעצמות השפעת תהליך התלות הפסיכולוגית בקבוצה. התלות הפסיכולוגית היכתה בקבוצה שורש בעטייה של גולדה מאיר, אשר נטתה במצבי לחץ – ובמיוחד באלו בעלי אופי ביטחוני – להשליך, באופן לא מודע, את יהבה על דמות סמכות, וחשה פטורה – שוב, באופן לא מודע – מלחשוב ולהעריך את המצב הביטחוני לאשורו באופן עצמאי ולקבל החלטות מתאימות. מאיר הדביקה את שני חברי הקבוצה הנותרים – יגאל אלון וישראל גלילי בתלות הפסיכולוגית, ולפיכך, תפקודה של קבוצת המטבחון בעתות לחץ היה לקוי באופן מהותי.

אמנם, במהלך התקופה שקדמה למלחמת יוה"כ, ביטאה מאיר את חששותיה ממלחמה קרבה, אולם, היא לא גיבשה לעצמה באופן עצמאי הערכת מצב ולא קיבלה החלטות אופרטיביות מתאימות – לא רק לאור הערכת המצב המחמירה שגרסה סבירות גבוהה למלחמה (כפי שביטאה בדיונים), אלא גם לאור הערכת המצב שגרסה סבירות נמוכה למלחמה (כפי שביטאו בדיונים דיין ואחרים). במילים אחרות, במהלך תקופה זו לא נטלה מאיר לידיה את סמכויותיה כראש ממשלת ישראל, לא קיבלה כל החלטה שסתרה את דעתו של דיין (עד לדיון שנערך בבוקר יום הכיפורים, שעות ספורות טרם פרוץ המלחמה) והממסד הביטחוני, ולא קיבלה החלטות שתאמו את חששותיה מפרוץ מלחמה, כפי שביטאה אותן במפורש. כאלה הן, פעמים רבות, השפעותיהם של תהליכים הפועלים במישור הלא מודע: נסתרים, חמקמקים, מתעתעים ואף מטעים.

בהתאם לכך, שני חברי הקבוצה האחרים, אלון וגלילי, אשר כמו מאיר, חששו מפרוץ מלחמה, ושנדבקו במצב הרגשי התלותי של מאיר, פעלו באופן מרוסן: הם שאלו שאלות בצורה זהירה, ונמנעו מלבטא את דעתם הסותרת את זו של דיין בעוצמה שהיתה עלולה לגרום למתח בקבוצה.

במונחים פסיכולוגיים, מאיר פעלה באותה העת בהתאם לנקודת שיווי המשקל הפסיכולוגי שלה, שביטא את נקודת איזון בין הכוחות הרגשיים המנוגדים שפעלו בשדה תודעתה, כאשר מצד אחד, לחצו חששותיה מפרוץ מלחמה; ומנגד, היא חסרה את היכולת לנקוט הערכת מצב ולקבל החלטות הנוגדות את אלו של משה דיין, בשל תלותה הרגשית בו, והשלכתה עליו דימוי של דמות מגוננת כל-יכולה וכול-יודעת, בשל צרכיה הרגשיים.

גולדה מאיר השליכה את תפקיד הדמות המגוננת על משה דיין ולא על המועמד "הטבעי" לתפקיד זה – יגאל אלון, מקורבה ויועצה הקרוב לעניינים מדיניים וביטחוניים. זאת, בשל תהליך הפיצול הקבוצתי שבעטיו חששה מאיר – בעיקר במישור הלא-מודע – כי הסתמכות על אלון בנושאים ביטחוניים עלולה לגרור תגובות שליליות מצדו של משה דיין, ואף לגרום להתפרקותה של הקבוצה.

לולא השפעתו של תהליך הפיצול הקבוצתי, סביר להניח, כי הערכותיה והחלטותיה של קבוצת המטבחון ערב מלחמת יוה"כ היו שונות, שכן, סביר להניח, כי מאיר היתה משליכה את תפקיד הדמות המגוננת הכול-יכולה והכול-יודעת על יגאל אלון. אלון לא היה מחובר – רגשית ותפקודית – למערכת הצבאית-מודיעינית (אשר בראשם עמדו משה דיין וראש אמ"ן, אלי זעירא), אשר לקתה בעיוורון בעטיים של תהליכים פסיכולוגיים אחרים, אשר קצרה היריעה הנוכחית מלפרטם. במקרה כזה, אלון, אשר הביע את חששותיו ממלחמה קרבה, היה מאפשר רגשית – לגולדה מאיר בפרט ולקבוצת המטבחון בכלל – לגבש הערת מצב ריאלית ומחמירה מזו של המערכת הצבאית-מודיעינית. או אז, היתה מדינת ישראל נערכת בצורה מתאימה יותר לאיומים שעמדה בפניה, והטרגדיה שהתרחשה בימים הראשונים למלחמה היתה קטנה משמעותית.

לסיכום, ערב מלחמת יוה"כ, תפקדה קבוצת המטבחון באופן לקוי מבחינה פסיכולוגית, כתוצאה משני תהליכים קבוצתיים שהתרחשו בקרבה – פיצול חברתי ותלות פסיכולוגית: הפיצול התבטא  ביריבות שהתקיימה מתחת לפני השטח בין משה דיין לבין יתר חברי הקבוצה, ואילו התלות נגרמה בעטייה של הטייה מושרשת בקרב ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר. כך, העוצמה הרבה שהפגינה גולדה מאיר הסתירה מאחוריה חוסר ביטחון, רגשי נחיתות והתבטלות מול משה דיין. וכך, שני התהליכים – פיצול ותלות (יחדיו עם תהליך ההדבקה הקבוצתית, אשר פועל בקבוצות באופן שגרתי) – הובילו לכשל חמור במצב הפסיכולוגי של הקבוצה, ביכולתה לקבל החלטות רציונאליות, ולהוביל את המהלכים שנדרשו לקראת המלחמה שהתדפקה על דלתה של המדינה במלוא העוז.

מלחמת יום כיפור מהווה דוגמא מאלפת להשפעה הקריטית שיש לדינמיקה הקבוצתית ולמצב הפסיכולוגי של מקבלי ההחלטות על יכולתם לתפוס את המציאות נכוחה ועל יכולתם לקבל החלטות הרות-גורל.
 
* * *

 
גולדה מאיר, נטייתה הפסיכולוגית התלותית והשפעתה על קבוצת "המטבחון"

גולדה מאיר, ראש הממשלה. הייתה ערב מלחמת יוה"כ בת 75, וכיהנה בתפקיד ראש הממשלה מזה ארבע שנים. התפקידים שמילאה במשך הקריירה שלה לא היו ביטחוניים, אלא תפקידי חוץ ותפקידים מיניסטריאליים שונים, ובראשם תפקיד שרת החוץ. מאיר היתה אשה  חזקה, נחושה, שקולה וזהירה, אשר ראתה את המציאות, פעמים רבות, ב"שחור\לבן". היא נטתה לרגשיות קיצונית ותנודתית, היתה רגישה מאוד לעצמה אך לעיתים מחוספסת כלפי אחרים.

מאיר לא היתה אדם חברותי, וככלל, המרואיינים שרואיינו לצורך המחקר התרשמו, כי היא לא אהבה באמת אף אחד, גם לא את מקורביה בעולם הפוליטי (ציטוט מדברי מרואיין: "גם לא את הבן שלה"), עם זאת, היא היתה פתוחה בגישתה ושומרת סוד.

מהמחקר עלה, כי עוצמתה האישית והתנהלותה החברתית המחוספסת לעיתים של מאיר הסוותה נטייה פסיכולוגית תלותית. מרואיינים רבים התרשמו, כי מאיר חשה, שתפקיד ראש הממשלה גדול ממידותיה, וכי היא חשה רגשי נחיתות בשל היותה בלתי משכילה. סביר להניח, כי את תחושתה התלותית של מאיר החמירה מחלת הלוקמיה שבה לקתה, וכן גם הנחתה, שהיא תכהן בתפקיד ראש הממשלה רק עד הבחירות, שהיו אמורות להתקיים כשישה חודשים לאחר התקופה הנדונה. ספציפית, בנושאי ביטחון, נראה, כי הוחמר עוד מצב התלות שלה, כיוון שלמאיר לא היה ניסיון ביטחוני, ובעוד שחברי המטבחון, ככלל, היו גנרלים לשעבר או מומחים לנושאי ביטחון.

עוד עלה במחקר, כי גולדה מאיר ניהלה קשר בינאישי בעל קווים תלותיים בלתי בריאים עם עוזרתה האישית, לו קדר, אשר כלל, בהיבט הפסיכולוגי, מרכיבים "זוגיים" ו"הוריים": מאיר, אשר היתה מבוגרת יותר מלו קדר, קיימה כלפיה זיקה רגשית תלותית חזקה. קדר, אשר היתה הצד החזק במערכת יחסים זו, "השתלטה" על מאיר, ונצחה אותה במאבקי הכוחות שנערכו לעיתים ביניהן. קדר אהבה את מאיר, גוננה עליה ובזה לה בה בעת. מערכת היחסים ביניהן אפיינה מערכת יחסים של אם תפקודית במידה חלקית (לו קדר) עם בת מתבגרת (גולדה מאיר) יותר מאשר יחסי מנהיגה – עוזרת אישית (כך, לדוגמא, קדר "כפתה" לעיתים על מאיר ללכת לישון בלילה, כדי שלא תהיה עייפה בבוקר). נראה, כי מבחינתה של מאיר, מערכת יחסים זוגית זו נועדה לפצות על היעדרה של מערכת יחסים זוגית תקינה. מאיר חיה בנפרד מבעלה במשך תקופה ארוכה.

תלותיותה הפסיכולוגית של מאיר היוותה מרכיב מכריע בדפוס התנהגותה והווייתה הפסיכולוגית כראש ממשלה, והיא התבטאה ברגשי נחיתות מול נושאי תפקידים אחרים, תחושות אשמה, חוסר עצמאות פסיכולוגית, ותחושת מצוקה מתמדת בשל היחס בין כובד האחריות העצום הכרוך בתפקיד לבין תחושת חוסר האונים שמאיר חשה, וזאת, גם אם על פני השטח לא שידרה גולדה מאיר תחושות אלו. משמעות דברים אלו הנה, כי שררה סכנה מתמדת, שבעת דיונים על נושאים הגורליים למדינת ישראל, דוגמת נושאי ביטחון, היתה מאיר עלולה להימצא במצב של חוסר עצמאות מנטאלית, ולהסתמך על כך, שנושאי תפקידים אחרים ינהיגו ויובילו בפועל את הדיונים וההכרעות בנושאי ביטחון – תחת שהיא עצמה תעשה זאת.

לאור מצב התלות הרגשי של מאיר, מובנת הסתירה לכאורה בין התרשמותם של רבים ממרואייני המחקר, כי גולדה מאיר כלל לא היתה בורה בנושאים ביטחוניים, בעוד שהיא עצמה שידרה לסביבתה, כי היא אינה רואה עצמה מבינה בנושאים אלו, ושלפיכך היא הקיפה עצמה בגנרלים. שכן, הבסיס לתחושתה של גולדה מאיר כי היא אינה מבינה מספיק בנושאי ביטחון ושתפקודה בנושאים ביטחוניים תלוי כמעט לחלוטין בהימצאותם של "גנרלים" סביבה – היה סובייקטיבי בעיקרו, ולאו דווקא מעוגן ביכולותיה וידיעותיה האמיתיות בנושאי ביטחון ובמציאות האובייקטיבית.

לפיכך, מבחינה פסיכולוגית, הגנרלים שגולדה מאיר הקיפה עצמה בהם היוו עבור מאיר מושאי השלכה – אנשים שהיא השליכה עליהם תפקידים של גנרלים "פסיכולוגיים" – וככאלה, השפעתם על מאיר היתה גדולה בהרבה מאשר גנרלים צבאיים "רגילים". בהתאם לכך, קבוצת המטבחון היוותה עבור מאיר הרבה יותר מאשר קבוצת היוועצות מדינית-ביטחונית, אלא גם – ואולי בעיקר – קבוצת תמיכה רגשית, אשר היוותה עבורה מעטפת חברתית מכילה ותומכת, אשר נטעה בה ביטחון, וסיפקה חלק מצרכיה הרגשיים התלותיים.

לכן, הייתה גולדה מאיר כה חרדה מהתפרקות המטבחון (ולא רק בהקשר הפוליטי), ומתחת לפני השטח, דאגתה לשלמות קבוצת המטבחון מנעה ממנה מלעמת את חבריו – ובעיקר את משה דיין – עם השאלות המתבקשות לנוכח המצב במלוא חריפותן, ומלפעול לקבל החלטות שלהן התנגד משה דיין. כאמור לעיל, מאיר הדביקה את שני חבריה הנותרים בקבוצה – יגאל אלון וישראל גלילי –  בתלות הרגשית, ולפיכך, תפקודה של הקבוצה בכללה היו לקוי באופן מהותי. 
 
Web Design: Edna Ricklin Studio
ד"ר חגי אורנשטיין
פסיכו-פוליטיקה  |  ניהול  |  שפת גוף
טל:  08-860-5550    דוא"ל: chagay@ccho.co.il