הצד המפתיע באישיותו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ - ניתוח שפת גוף

נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, נתפס ע"י ציבורים רחבים כאדם קיצוני וחד ממדי, ששואף להשליט בעולם סדר חדש בעולם ללא מעצורים, ובכל מחיר. אולם, שפת הגוף של טראמפ מעידה, כי אישיותו וגישתו כלפי נושאי מדיניות רבים שעל הפרק מורכבת יותר מהתדמית הציבורית החד-גונית שלו:

מצד אחד, בשפת גופו קיימים באמת סימנים לשאיפה לעוצמה, לפעולה תקיפה ונחרצת, לקשיחות, ולחתירה עזה לניצחון. נראה שטראמפ משתדל לטפח את התדמית הזו, ולשדר עוצמה ותקיפות כמעט בכל הזדמנות שנקרית בפניו.

טראמפ גם מנסה לשדר, שהוא סוג של דיקטטור דמוקרטי, שמרגיש בנוח התמיכה הציבורית החלקית שהוא מקבל בהחלט מספיקה עבורו, שהוא מסתדר היטב עם הביקורת הציבורית הנרחבת שמוטחת לעברו מציבורים נרחבים בארה"ב ומחוצה לה, ושהוא לא זקוק לאישורים וללגימטציה מהציבורים הליברליים, שחלקם פועלים כנגדו בתקיפות.

הסימנים הבולטים לכך בשפת גופו הם: תנועות ידיים נחרצות (לרוב ביד אחת), מבט ממוקד ונוקב, הקשיית שרירי פניו כשהוא מדבר על נושאים משמעותיים בעיניו, העלאת עוצמת הקול שלו בנושאים משמעותיים עבורו, והעלאת טון הקול שלו.

מצד שני, קיימים בשפת גופו של טראמפ סימנים ברורים רבים לחשש ולחוסר ביטחון, ולצורך לקבל אישור מציבורים רחבים יותר מהציבור התומך הנוכחי שלו; ובמיוחד צורך רב במגע אישי רב יותר.

הסימנים הבולטים לכך הם, קודם כל, היציבה וההליכה שלו, שהן לא בטוחות: ביציבתו הבסיסית של טראמפ וכשהוא הולך, הגב שלו, פעמים רבות, לא מיושר כלפי מעלה, והוא הולך בשפיפות גב מסוימת, ברפיון כתפיים ובתנועות ידיים רפות וחלקיות, שמבטאות חולשה, חוסר ביטחון ותחושת חוסר שליטה.

סימן נוסף לחולשה ולהזדקקות של טראמפ, הוא האופן שבו הוא מחזיק מיקרופון כשהוא נואם: באופן מפתיע, לרוב, טראמפ לא אוחז במיקרופון במלוא כף ידו, לא חופן אותו, ולא מנצל את מלוא שטח הפנים של כף היד שלו ושל אצבעותיו, כדי לאחוז אותו בצורה הבטוחה והנוחה ביותר, אלא הוא אוחז במיקרופון בקצות אצבעותיו, תוך שהוא משאיר חללים נרחבים בכף ידו שלא משתתפים בהחזקת המיקרופון. לכן, נוצרים חללים גדולים יחסית בין כף ידו לבין המיקרופון. לפעמים הוא אף מחזיק את המיקרופון רק בחלק מאצבעותיו. האחיזה המתקבלת היא אחיזה רופפת ועדינה, שמבטאת בעיניי, תחושות חוסר ביטחון, חוסר שליטה, עדינות ורגישות.

גם מגוון התנועות והבעות הפנים של טראמפ מצומצם למדי. כמשווים, למשל, את מגוון הבעות הפנים ומחוות שפת הגוף שביצעה הילרי קלינטון בשלושת העימותים ביניהם, רואים שהילרי קלינטון מביעה קשת נרחבת של רגשות: מכעס ורצינות, ועד שמחה, אהבה וצחוק מתגלגל. לעומתה, טווח ההבעות של טראמפ נמצא כמעט כולו בטווח הרגשות של רצינות, כעס וגם עצב: נראה שהוא לא מאפשר לעצמו להרגיש בציבור – וככל הנראה גם בתוך תוכו – רגשות רכים, ידידותיים וספונטאניים יותר, שמסגירים הזדקקות לאחר. במילים אחרות, טווח הרגשות הרכים אצל טראמפ מצומצם יותר, והוא מצוי במצב של חסימה רגשית חלקית. 

התחושות הללו של טראמפ משתקפות גם במנגינת הקול שלו. בהקשר זה נכון לציין, כי הקול, ה- Voice, הוא מרכיב קריטי בתקשורת הבלתי-מילולית, שפעמים רבות הוא אינדיקטיבי יותר מאשר הממד החזותי. באנרגיות גבוהות, מנגינת הקול של טראמפ מביעה באופן טיפוסי כעס, בעוד שבאנרגיות נמוכות, מנגינת קולו מביעה, באופן מפתיע אולי – עצב, פגיעות ועדינות מסוימים.

בנוסף, טראמפ מביט לרוב במבט עיניים מצומצם. הוא לא פותח את עיניו לרווחה, אלא נראה כמביט דרך כוונות. לרוב, מבט כזה מצביע על מיקוד במטרה ועל חשיבה רציונאלית. אבל, במקרה של טראמפ, כשמבט העיניים המצומצם מלווה במגוון מחוות גוף שמעידות על חוסר ביטחון, מבט העיניים המצומצם מצביע גם על כך, שטראמפ, באופן בסיסי, מרגיש מאוים, ושמנסים לרמות אותו או לתקוף אותו. הוא חי בהוויית מלחמה מתמדת, ומחזיק בפילוסופיה, שהחיים מציבים בפניו שתי ברירות בלבד: לצוד או להיות ניצוד.

לחיצות הידיים של טראמפ עם אנשים שהוא רואה בהם פוטנציאל של שיתוף אינטרסים (כמו: סגנו, מייק פנס; ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי; או השופט השמרן שהוא ממנה עתה לעליון, ניל גורוסיץ') מבטאות בעיניי את המלכוד הרגשי שבו הוא מצוי: בלחיצות הידיים הללו, טראמפ מחזיק בעוצמה את כף ידו של האדם השני, וגם מקרב אותו אליו, אבל במקביל סוגר את מרכז לשון הגוף שלו (שזה אזורי הבטן והחזה). סגירת מרכז לשון הגוף היא מחוות התגוננות והסתגרות טיפוסית. מקבץ תנועות לחיצת היד של טראמפ מלמד בעיניי על האמביוולנטיות שטראמפ חווה כלפי קירבה אנושית באופן כללי: רצון לקירבה אנושית, אבל במקביל, חשש והימנעות מפני קירבה כזו. 

התמונה הכללית המתקבלת אודות אישיותו ותחושותיו של טראמפ, באמצעות שפת הגוף שלו, היא תמונה מורכבת:

מצד אחד, טראמפ, במידה רבה, מאופיין במאפייני אישיות שנקראת בספרות "אישיות סמכותנית". אישיות סמכותנית מאופיינת בדעות קדומות וחשיבה סטראוטיפית, חשדנות, חוסר סובלנות כלפי חולשה, גינוי כלפי אנשים שמחזיקים דעות לא שמרניות, ואי יצירת מערכות יחסים אינטימיות.

עם זאת, מצד שני, באישיותו של טראמפ יש גם יסוד אחר, שהוא יסוד עדין יתר, ששואף למגע אישי רך ואישי יותר, לפתיחות, ולקבלת אישור מסביבתו הקרובה, ומהציבור הרחב. חלק זה של טראמפ מתייסר בגלל היעדר רגשות מספיקים של אהבה, שמחה, והתנהגות ספונטאנית יותר בחייו.

זו, בעיניי, בין השאר, הסיבה להתעקשות המוזרה של טראמפ, שבטכס ההשבעה שלו נכחו מספר אנשים שווה אם לא גדול יותר מאשר בטכס ההשבעה של אובמה. זה  נתון שקל מאוד להוכיח שהוא שגוי. לכן, סביר להניח, שלהתעקשות הזו יש גם מניעים רגשיים לא מודעים, שלדעתי הם שאיפתו של טראמפ להרגיש שייך, מקובל ואהוב. במקרה הזה, שייך, מקובל ואהוב – על אזרחי ארה"ב.

הפתרון הלא מודע שטראמפ מצא למורכבות החוזקה-חולשה באישיותו, הוא: מצד אחד, להתנהג כאדם וכמנהיג חזק וקשוח במיוחד; ומצד שני, ליצור, במידה מסוימת, קירבה מלאכותית – שהיא קירבה לא אישית ולא אינטימית באמת – בצורה זהירה ומדודה עם אחרים, בלי להקרין חולשה או הזדקקות.

לכן, ברובד המעשי, מנהיגים ודיפלומטים שרוצים לעבוד היטב עם טראמפ, צריכים לתת, ביחסיהם עמו, מענה לשני המרכיבים המנוגדים באישיותו: מצד אחד, הם צריכים לתת לו כבוד רב ותחושת שליטה, בגלל שלטראמפ מחויבות פנימית עמוקה שלא להפסיד או להרגיש חלש או לא נערץ. מצד שני, הם צריכים, באופן הדרגתי ומדוד, להקרין כלפיו את החום הרגשי שהוא כל כך משווע אליו, תוך זהירות שלא להתקרב אליו יותר מדי, כי טראמפ עלול להרגיש פחד מקירבה אישית גדולה מדי, שממנה הוא מפחד, לא פחות, ואולי אפילו יותר, מאשר להרגיש ולהיראות חלש ופגיע. 

לעומת טראמפ, קלינטון אחזה במיקרופון בצורה תקינה: ידה לפתו אותו בעוצמה בינונית, תוך שהיא מממשת את מלוא שטח המגע האפשרי בין כף ידה לבין המיקרופון.